בית-המשפט קבע כי התובע זכאי לפיצוי לא ממוני. בנסיבות העניין, נוכח היקף העסקה והיקף עסקיה של הנתבעת (בהיקש מהוראת סעיף 31א(ה) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981), הנתבעת חויבה לשלם לתובע פיצויים בסך 2,500 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

בית-המשפט קבע, כי היה בכוונתו של התובע להתקשר עם הנתבע בהסכם לשכירת החנות אשר בבעלות הנתבע ואולם, בסופו של יום, לא התגבשו כוונות אלה לכלל הסכם מחייב. התובע לא הסכים לתנאי התשלום שהציב הנתבע (המופיע בשולי זיכרון הדברים) ואילו הנתבע לא הסכים לתנאי התשלום שהציע התובע (המופיע בטיוטת הסכם השכירות) ובפרט מהותי זה, לא הגיעו הצדדים לידי הבנה.

בית-המשפט קבע, כי לאור ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם שכר הטרחה עליו חתמה התובעת, לאחר שהוסברו לה הסיכונים והסיכויים בהגשת התביעה והתובעת אישרה אותם בחתימתה, אין התובעת זכאית להחזר שכר הטרחה ששילמה לנתבע.

בית-המשפט קבע, כי העגלה הנגררת פגעה ברכבו של התובע. לא נשמעה כל עדות אחרת אשר מטילה דופי בגרסת התובע. כמו-כן עדותו של אחיין התובע שהעיד לטובתו היתה אמינה ומסתברת עם האמור במסמך החתום. 

בית-המשפט קבע, כי התובע עשה רושם אמין בעדותו ובתיאור הנזק שנגרם בדירתו, אך לא הביא אף אסמכתה לעניין גובה הנזק. מהתמונות שצירף עלה, כי היה צורך בהרמת המרצפות לצורך תיקון האינסטלציה שליד מכונת הכביסה. 

בית-המשפט קבע, כי שיעורו של הפיצוי אינו ענין לגזירה אריתמטית. עליו לשקף את עוגמת-הנפש ואת אובדן ההנאה שנגרמו, בד בבד עם התחשבות בכך שטיול, בכל זאת התקיים. הנאה, בכל זאת הופקה, גם אם לא במידה המיועדת ושירותים אחרים זולת הדרכה נצרכו במלואם. 

בית-המשפט קבע, כי תביעה זו, בגין נזק של לכלוך חלק מרצפת מרפסת, אשר ניתן לשטוף אותו באמצעות מים בלבד, כאשר ישנו ניקוז במרפסת ונמסרה לתובעת הודעה מבעוד מועד, אין בה ממש.

בית-המשפט קבע, כי לאור סירוב הנתבעת לבצע את התיקונים על חשבונה, ללא השתתפות כלשהי של התובעים, לא נותרה לתובעים ברירה אלא לבצע את התיקונים.        

בית-המשפט קבע, כי עסקת המשך אינה אלא חלופה לרכישת הרכב. משמעה החזרת הרכב שנחכר בעסקת החכירה הישנה והתקשרות בעסקת חכירה חדשה, תוך קיזוז יתרה מעסקת החכירה הישנה לטובת עסקת ההמשך. 

בית-המשפט קבע, כי הפגיעה היא בדלת אחורית ימנית של רכב התובע וכן בכנף ימין אחורית. כלומר, הרכב עבר כברת דרך ארוכה יחסית עד ההתנגשות. מכאן נובע, כי היתה לתובע יכולת לצפות מראש את כניסת הרכב לנתיב הנסיעה, ואם התרחשה התאונה למרות זאת, הרי שהמסקנה היא שככל הנראה התובע נהג במהירות גבוהה מידי יחסית לתנאי הכביש.