בית-המשפט קבע שבנסיבות המקרה סטה הנתבע בחוסר זהירות ובפתאומיות, והדבר לא הותיר לתובע הרבה ברירות זולת לסטות למדרכה בנסיון למנוע את התאונה, אף שהדבר לא צלח, בסופו של דבר. 

מדובר בשיקים שהתובע הוציא אותם מתחת ידיו, מסר אותם כערובה לתשלום שכר טירחה שלא שולם, ולכאורה היה הנתבע זכאי להציגם לפרעון או להסב אותם לצדדים שלישיים משלא שולם שכר הטירחה.

הנתבע בכתב ההגנה לא הכחיש ביצוע העבודה הנוספת על ידי התובע ואף לא הכחיש את התמורה שסוכמה בגינה על פי הנטען בכתב התביעה. 

בית-המשפט קבע שבאי מסירת החשבונית מיום 31/12/02 (אם אמנם הונפקה) ובאי מסירת חשבונית בגין קבלת הסך של 15,000 ₪, מנע הנתבע מהתובע את האפשרות לקזז את המע"מ. 

בבדיקה שנערכה ברכב בתאריך 3.12.14, למעלה מ – 5 חודשים מתאריך רכישת הרכב, נתגלע צורך בהחלפת מצמד וכן תיקון הבלמים. 

בית-המשפט קבע שהתובעת,שטענה לתשלום יתר, לא הניחה את היסודות להוכחת טענת הפירעון, דהיינו היא לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את טענת הפירעון. 

התביעה הוגשה כנגד הגוף אשר מכר את מקלט הטלויזיה במקום להפנותה לגוף שאחראי על תקינותה בהתאם לתעודת האחריות.

אין חלוקה של זכויות הבעלים בחלקה מעבר לאמור לעיל, כך שזכויות הבעלות המחולקות, חלות על החלקה כולה.

בית-המשפט קבע,  כי לא ניתן לתבוע הן פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק הן פיצוי בגין נזק שהוכח, שכן יש בכך משום כפל פיצוי. 

בית-המשפט קבע, כי הנתבע אחראי באופן מלא לתאונה וזאת משביצע פניה ימינה ממסלול שמותר לנסוע בו רק ישר וכאשר בנסיבות אלה, לא היה מצופה מהתובעת שתצפה פניה כזו מצדו וכאשר בנסיבות אלה גם לא היתה יכולה למנוע את ההתנגשות.