בית-המשפט קבע, כי תאונה חזיתית שנגרמת בעת נסיעת שני כלי רכב האחד כלפי האחר תביא לנזק, והחריג הינו, כי לא ייגרם נזק כלשהו. מאחר והנתבע טוען לקיומו של החריג, הנטל המוטל עליו גבוה מהנטל הרגיל של 51% הנדרש בהליך אזרחי. 

בית-המשפט קבע, כי כתב התביעה הוגש למעלה משלוש וחצי שנים לאחר האירוע, דבר שיש בו בכדי להפחית ממהימנות הנזקים שלטענת התובע נגרמו למשאית. 

בית-המשפט לא השתכנע מדברי נתבע 2, כיצד היה יכול לקבוע בוודאות מוחלטת מקור הנזילות אצל התובע ללא אפשרות לבדוק את דירת השכנה אשר ממנה חלחלו המים. 

בית-המשפט קבע, כי התובע קיבל פיצוי מלא על המכשיר. די בעובדה זו כדי לקבוע, כי הוכח שהנזק לו טען התובע ואשר בגינו ביקש לקבל פיצוי (עלות המכשיר),  כלל לא קיים.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת שינתה את גרסתה מבלי להניד עפעף ובתוך כך לא בחלה בהשמצת התובעת לשווא. התנהגות זו של הנתבעת לרבות סירובה בזמנו לבטל את העסקה למחרת היום בו היא בוצעה, בניגוד להוראות החוק והתקנות, נגועה בחוסר תום-לב ובעזות מצח ממש.

בית-המשפט קבע, כי עורכת הדין לא פעלה בהתאם לאישור שנתנה בכתב ואולם עשתה זאת בתום-לב ועל-מנת לא לעכב סכומים גדולים שכאלה ולכן אין לחייב אותה משפטית בעניין. 

בית-המשפט קבע, כי התובעים התחרטו על קיום העסקה עוד בטרם קיבלו את הסחורה מה שמעיד על חוסר רצון מראש לקבל את הסחורה ומסביר את אופן התנהלותם לאחר קבלת הסחורה ואי-שביעות רצונם מכל תיקון שיהיה.

בית-המשפט קבע, כי העובדה שהתובעים עשו שימוש בקו אינה משמעותית. על שימוש זה הם ידעו שעליהם לשלם ואילו עבור אחזקת הקו לא ידעו שעליהם לשלם. 

בית-המשפט קבע, כי רכב הנתבעים הוא הרכב שפגע ברכב התובעים, אך על-מנת להטיל על הנתבעים אחריות לנזקי התובעים, יש להוכיח כנדרש במשפט אזרחי, שנתבע מס' 1 התרשל בנהיגתו. נתבע מס' 1 טען בפני בית-המשפט, שארבעת כלי הרכב שמאחוריו פגעו זה בזה והראשון שבהם פגע בו והטיח אותו ברכב התובעים, מכאן שהוא עצמו לא התרשל בנהיגתו.

בית-המשפט קבע, כי אם בתקלה עסקינן הרי שחלה על התובע חובה להקטין את הנזק ולנסות לפתור את הביעה בסבירות ותום-לב. הרי, אם קרתה תקלה כגון דא ניתן היה לפטור אותה בקלות באמצעות שיחה טלפונית עם הנתבעת.