בית-המשפט קבע, כי מיקום הנזקים שנגרמו לכלי הרכב ואופיים – נזק מינורי (שריטות) לצידה הימני-קדמי של המשאית מעל הפגוש ומעיכה חודרת ושריטות בצידו האחורי שמאלי של רכב התובעת, אין בכוחם לאשש את גירסת התובעת להתרחשות התאונה או להפריך את גירסת הנתבע, זאת כאשר נטל ההוכחה בהליך זה רבץ על כתפי התובעת.

בית-המשפט קבע, כי הגם שנהג הנתבעת 2 הוא האחראי העיקרי לתאונה, אין הוא האחראי הבלעדי, שכן הימצאות הנתבע 1 על אופנוע בין שתי מכוניות, מקום בו יש רק שני נתיבים, היא בגדר יצירת סיכון בנתיב התנועה, ויש לכן לייחס גם לו אחריות חלקית, אם כי נמוכה בהרבה, להתרחשות התאונה. 

בית-המשפט קבע, כי הרכב נגרר על-ידי גורר מטעם התובע או מטעם הנתבעת, כך או אחרת, על התובע היה על-פי הוראות חוברת האחריות להביא את הרכב לבדיקת הנתבעת טרם תיקונו, על-מנת שתוכל לבחון את התקלה. 

בית-המשפט קבע, כי חלק מהליקויים מקורם בבלאי טבעי ומשך השימוש בדירה ולכן הם מצויים בתחום הנתון לאחריות הדיירים כעניין שבתחזוקה.

בית-המשפט קבע, כי הנתבע ניצל בצורה צינית את המצב המשפטי שהיה עד לתיקון החוק, בכוונה להתחמק מאחריות להסכם השכירות אליו הגיע עם התובע. 

בית-המשפט קבע, כי משהודו הנתבעים, כי הם היו אחראים לביצוע עבודת האריזה הרשלנית. עליהם לשאת באחריות לנזקים שנגרמו על-ידם ואין נפקא מינה בעניין זה האם ההובלה היתה חלק מהעיסקה, אם לאו. 

בית-המשפט קבע, כי מקום שהתובעת קיבלה שהות נוספת על-מנת להמציא תיעוד מפורט יותר אשר יאפשר לברר את החבות, ומתברר בדיעבד, כי פירוט שכזה איננו, ואפילו קבלה בגין התשלום לרופאה לא ניתנת לאיתור (שכן הטיפול היה במסגרת עסקת גומלין ללא תשלום), התובעת לא עשתה הנדרש על-מנת לאפשר בירור החבות, ובהתאם אין מנוס מדחיית תביעתה. 

בית-המשפט קבע, כי התובעת היתה יכולה להבחין ברכב הנתבעים מבצע פניית פרסה לפניה ולכן בנסיבות אלה היה מקום למזער את סיכויי התאונה. משלא עשתה כן, תרמה בכך התובעת לקרות התאונה. על-כן, נקבע, כי מכל פיצוי שייפסק לתובעת, יופחת שיעור הפיצוי באופן יחסי בגין הרשלנות התורמת של התובעת לקרות התאונה בשיעור של 25%.

בית-המשפט קבע, כי על הנתבע לשלם לתובעות, יחד ולחוד, את הנזק הישיר, נזקי הפגיעה במכונית ושכר-טרחתו של שמאי, בסך של 6,710 ש"ח.

בית-המשפט קבע, כי אין בטענות התובעת בסיס לדרישה לביטול החיובים בגין השירותים, לאחר שהשימוש בוצע. כך, אף לא הוצגה כל ראיה לפיה מדובר בחיובים מופרזים ביחס לשימוש שנעשה, או לתעריפי הנתבעת או ביחס לספקי שירות אחרים.