בית-המשפט קבע, כי לא הכוונה או המניע שמאחורי הפרסום הם שיכריעו אם מדובר ב'לשון הרע' אלא הרושם שהוא מותיר אצל מי שנחשף לפרסום, וזאת בין היתר על בסיס הנסיבות החיצוניות של אותו פרסום. 

בית-המשפט קבע, כי עצם העובדה, שבפועל לא הרגיש הנתבע, כי אכן הוא פוגע ברכב התובעת אין בה כשלעצמה כדי לשלול את הפגיעה האמורה. 

בית-המשפט קבע, כי התובע הצטנע עת העמיד את תביעתו על-סך 5,000 ש"ח בלבד, סכום שהוא זכאי לקבלו במלואו כפיצוי לנזקים הממוניים והנפשיים שנגרמו לו. 

בית-המשפט קבע, כי לתובע יש אחריות של 50% לאירוע התאונה, שכן לא היה קושי רב להבחין בברז ולהימנע מפגיעה בו.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת התרשלה ,פעלה בחוסר תום לב והפרה את הסכם ההתקשרות שעה שכפתה על התובעים להפסיק את הנופש ולעלות על טיסת החירום בניגוד להנחיית המדינה. הנתבעת אף הפרה את חובותיה לפי חוק שירותי תעופה בכך שלא סיפקה לתובעים מזון ושתיה למרות שמדובר בשעות ארוכות של עיכוב שכללו לילה שלם בשדה התעופה באנטליה. 

בית-המשפט קבע, כי האחריות המלאה לגרם התאונה רובצת באופן מלא לפתחה של התובעת 2 וזאת בשל אי-מתן זכות קדימה לרכב שמגיע מצד שמאל וזאת בבואה להשתלב לתוך הכביש לאחר יציאה מאזור החניה של מקום עבודתה. 

מאחר שהאיחור היה של פחות משעתיים, הפיצוי המגיע בגין כך מסתכם בסכום של 300 ש"ח.

בית-המשפט קבע, כי הלכה מושרשת וידועה היא, כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה ראיה ברורה להסכמתו לתוכן המסמך. יתרה מכך, התובעת אישרה את דברי הנתבעת בכך שאמרה: "ידעתי שבסוף 2014 יש סיכוי שאצטרך למצוא דירה.."

בית-המשפט קבע, כי גם התובעת וגם הנתבעת לקחו את הסיבוב בחוסר תשומת לב ובחוסר התחשבות בכלי רכב אחרים בכביש וזאת הסיבה להתנגשות. לכן כל אחת מהן תרמה תרומה שווה לקרות התאונה. 

בית-המשפט האמין לעדות התובעת ולאירוע מעשה ה-fishing נגדה, מצד שני, הסכים עם טענת הנתבעים שקונה סביר היה מתווכח עם התובעת ומנסה להפחית את התמורה שישלם עבור השעון.