העובדה שהיה פגם בתיבת ההילוכים, אין בה כדי להוכיח שהוא נגרם בשל תקלות שהיו ברכב עובר לרכישתו ויכולות להיגרם משימוש לקוי.

הנתבעת נכונה היתה לפצות את התובע על כל נזקיו הנטענים באחת משתי דרכים -

א."התחייבות לביצוע עסקת טרייד-אין: רכישת רכבו במחיר מחירון... כנגד רכישת כל רכב שיבחר ממותגי הנתבעת ...

ב.התחייבות לרכוש את רכבו, לאחר גמר התחייבותו מול משרד הביטחון, וזאת במחיר מחירון וללא כל התחייבות מצידו לרכוש רכב מהנתבעת בעתיד."

על יסוד הגירסה העובדתית, נקבע ע"י בית-המשפט כי הנתבע התרשל בכך שנהג בניגוד להוראות סעיפים 40 ו- 41 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובעות, כי לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון. בנוסף, נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

הוצג בפניי בית-המשפט תקנון הנתבעת. על פי התקנון ניתן למכור את המנוי לאדם אחר בכפוף לתשלום 300 ₪ דמי טיפול וכן נדרש תשלום דמי יציאה בסכום העולה ע"ס 300 ₪. עוד נכתב שם כי לא ניתן להעביר את המנוי לאדם שהתעניין בעבר אצל הנתבעת.

התובע הראה סרטון ממצלמת-אבטחה המתעד את פועלת הניקיון של הנתבעת ניגשת לקלנועית המכוסה (ומוגנת משמש וגשם) ומכניסה לתוכה את צינור המים בצורה שאינה יכולה להיות נתונה לפרשנות אחרת – פעולה מכוונת שנועדה להזיק.

בית-המשפט קבע שאם אמנם אמר הנתבע בשעת אמת כי בידיו צילומים היכולים להעיד על אופן התרחשות התאונה, סביר יותר להניח כי אמר כך משום שסבר שהצדק עימו והתנהלות התובע היא שגרמה לתאונה.

בית-המשפט קיבל את גרסתם של התובעים, כי פנו אין ספור פעמים לנתבעת לקבל אשור נוסף עדכני, בהתאם להנחיות חברת הביטוח של התובעים, אולם לא נענו. מן הראוי היה כי הנתבעת תשלח לתובעים התייחסות ומענה הולם לפניות הרבות.

בדיקת רכב התובע כחודש לאחר התאונה יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הנזקים הנטענים.

הנתבעת נמנעה מהבאת עדים למקרה, נציג הנתבעת שהופיע לדיון לא היה עד למקרה והנתבעת לא העידה מטעמה את העובד בשם "סתיו" או כל עובד אחר אשר התנהל מול התובע. 

בית-המשפט קבע שמאחר ומדובר בטענה שעניינה הונאה ורמאות, וכאשר טענה זו מתבססת על עדויות מפי השמועה, עדויות שהינן קבילות אומנם בהליך זה, אך משקלן נפגם בשל היותן מכלי שני ושלישי, כי אז אין בראיות התובע די על מנת להרים את נטל השכנוע המוטל עליו במקרה זה.