הוצג בפניי בית-המשפט תקנון הנתבעת. על פי התקנון ניתן למכור את המנוי לאדם אחר בכפוף לתשלום 300 ₪ דמי טיפול וכן נדרש תשלום דמי יציאה בסכום העולה ע"ס 300 ₪. עוד נכתב שם כי לא ניתן להעביר את המנוי לאדם שהתעניין בעבר אצל הנתבעת.

התובע הראה סרטון ממצלמת-אבטחה המתעד את פועלת הניקיון של הנתבעת ניגשת לקלנועית המכוסה (ומוגנת משמש וגשם) ומכניסה לתוכה את צינור המים בצורה שאינה יכולה להיות נתונה לפרשנות אחרת – פעולה מכוונת שנועדה להזיק.

בית-המשפט קבע שאם אמנם אמר הנתבע בשעת אמת כי בידיו צילומים היכולים להעיד על אופן התרחשות התאונה, סביר יותר להניח כי אמר כך משום שסבר שהצדק עימו והתנהלות התובע היא שגרמה לתאונה.

בית-המשפט קיבל את גרסתם של התובעים, כי פנו אין ספור פעמים לנתבעת לקבל אשור נוסף עדכני, בהתאם להנחיות חברת הביטוח של התובעים, אולם לא נענו. מן הראוי היה כי הנתבעת תשלח לתובעים התייחסות ומענה הולם לפניות הרבות.

בדיקת רכב התובע כחודש לאחר התאונה יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הנזקים הנטענים.

הנתבעת נמנעה מהבאת עדים למקרה, נציג הנתבעת שהופיע לדיון לא היה עד למקרה והנתבעת לא העידה מטעמה את העובד בשם "סתיו" או כל עובד אחר אשר התנהל מול התובע. 

בית-המשפט החליט במסגרת פשרה בין הצדדים שהנתבעת תחליף חלק מהריהוט.

בית-המשפט קבע, כי ניתן לראות בנתבעת כמי שאחראית, יחד עם התובעת בהתאם לאשמה התורם, לכך שבפועל ההלוואה נפרעה בחלוף המועד הקבוע לקבלת פטור מעמלת פירעון מוקדם.

בית-המשפט קבע שמאחר ומדובר בטענה שעניינה הונאה ורמאות, וכאשר טענה זו מתבססת על עדויות מפי השמועה, עדויות שהינן קבילות אומנם בהליך זה, אך משקלן נפגם בשל היותן מכלי שני ושלישי, כי אז אין בראיות התובע די על מנת להרים את נטל השכנוע המוטל עליו במקרה זה.

בית-המשפט קבע, כי התובעת יצאה מחניה בצד המדרכה מבלי לנקוט בזהירות הנדרשת ולא נתנה ליבה למשאית החולפת משמאלה.