בית- המשפט קבע כי בנסיבות האירוע היה על הנתבע לוודא כי גם הנתיב השמאלי בכביש פנוי, על מנת שלא להפריע לתנועה בנתיב זה. הנתבע לא עשה כן והודה כי האוטובוס שעצר בנתיב הימני חסם לו את שדה הראייה ועל כן לא ראה את הקטנוע טרם ביצוע הפנייה. 

לא צורפה חשבונית או חוות דעת להוכחת הנזקים שנטענו ע"י התובע ואין בהסכם השכירות סעיף המחייב את הנתבע לפנות את המושכר כולו, כולל המחוברים לו חיבור של קבע. 

בית-המשפט קבע שהנתבעת רשאית היתה להסיר את הפרגולה שעבור הזכויות בה שילמה לשוכרת הקודמת, ועל כן דין התביעה להידחות.

הנתבעת טענה כי לא תיתכן פגיעה בחלק זה במסגרת התאונה כפי שהתרחשה בין הרכבים, וזאת נוכח העובדה שהפגיעה ברכב התובע היא במגן הקדמי החיצוני בחלקו העליון, ועל כן סירבה לשלם לתובע רכיב זה. 

הנתבע בחר שלא לזמן את השמאי מטעם התביעה לחקירה ואף לא להגיש שמאות נגדית, ומשכך לא נסתר האמור בחוות הדעת. 

מטרת הכלל בדבר מעשה בית דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה, וכן למנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או בפלוגתא שהוכרעו לגוף העניין. התנאי הוא שלבעל דין, שנגדו נטענת טענת מעשה בית דין, ניתנה הזדמנות הוגנת ומלאה להעלות את טענותיו בהליך קודם, כאשר בעלי הדין בשני ההליכים זהים.

הרושם הוא שבין הצדדים הייתה אי הבנה, וכל צד הבין את פרטי ההסכם שבע"פ, כפי שהציג אותם בפניי בית-המשפט.

בשל רשלנותו של התובע בית-המשפט ייחס לו אשם תורם מכריע לקרות התאונה בשיעור של 80%. בית-המשפט מצא שהנתבע אשם בשיעור של 20% לקרות התאונה, המתבטא בחוסר זהירות לנעשה בכביש לפניו. 

המחלוקת נגעה בסוגיה אחת ויחידה והיא סוגיית ההוצאות שנגרמו לתובע אשר לטענתו חיכה זמן רב על מנת לקבל את הסכום האמור, נאלץ להגיש תביעה בבית משפט, נאלץ להגיע לדיון וכן נגרמו לו ריצות וטרטורים. 

בבית-משפט לתביעות קטנות ככלל אין מקום לתביעת הוצאות שכ"ט עו"ד. בית-המשפט, לא מצא בנסיבות העניין לסטות מכך.