הנתבעת לא יכלה להבחין באופנוע שמגיע מימין לרכבים, ובפועל נמצא, כי האופנוע הוא שפגע בה שכן הפגיעה היא בצד האחורי של הרכב, ומכאן שהנתבעת כבר השלימה את מרבית הפניה.

טענת התובע, כי התקיים שיעור מדי יום שלישי מחזקת את גרסת הנתבעת לפיה התובע השתתף בתשעה שיעורים. בית-המשפט, נתן אמון בדברי מנהל הנתבעת, כי דוחות הנוכחות נרשמים בזמן אמת במערכת ממוחשבת וכי לא ניתן להוסיף נוכחות בשיעורים בדיעבד. זאת ועוד, כפי שהודה התובע בחקירתו, לאחר הודעת הביטול הוסיף התובע והשתתף בהפלגה נוספת עם אורחת שלו. לאור האמור לעיל, משלא הרימו התובעים את הנטל להוכיח, כי הינם זכאים להחזר כספי מהנתבעת, תביעתם נדחתה.

בית-המשפט קבע, כי לשונו של הסכם-השכירות ברורה. השוכר הצהיר כי בדק את המושכר ומצאוֹ מתאים לצרכיו. בעדותו לפנַי בית המשפט הוא סיפר, כי ביקר במושכר שלוש פעמים קודם שחתם על הסכם-השכירות ולא חש בריח רע. השוכר לא תמך בראיות את טענתו בענין הריח. הוא לא הביא שכנים שיעידו או יצהירו על כך. הוא לא הביא ראיות אובייקטיביות אחרים לדבר. הוא לא הוכיח כי הייתה בידו עילה לבטל את החוזה ולא לקיימו.  

אין חולק, כי ארעה תאונה שחייבה את הצדדים לצאת מהרכבים ולהחליף פרטים. בחינת התמונות, לימדה, כי יתכן בהחלט שמדובר בהחמרה של נזק קודם, שיגרם גם מפגיעה קלה יחסית, ותמונת שני הרכבים והשוואת גובה הפגושים מלמדת, כי מיקום הפגיעות הוא סמוך מאוד לנקודת המגע בין הרכבים. 

בית-המשפט קבע, כי יש להביא בחשבון את ההתרוצצות שלשמה נצרכה התובעת ב"לך ושוב" מאז רכישת המחשב לצד עוגמת הנפש הקשורה בכך ומאידך את העובדה שלא ניתן לומר, כי זה לא פעל בשורותיה המלאות של התובעת חרף התקלות כאמור, שחלקן טופל וחלקן עד היום קיים ומקשה על התפעול הרגיל של המחשב. 

בית-המשפט קבע, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות עם התובע וגרם לכך שהיה עליו לפנות את המושכר בבהילות בתוך 7 ימים. 

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות העניין אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בשל אי-הכללת המילה פרסומת בהודאות הדוא"ל שנשלחו אליו. כך, התובע טען בכתב תביעתו, כי לא נתן הסכמתו לקבלת דברי פרסומת מהנתבעת. יחד עם זאת, הוכח, כי התובע לא רק שנתן הסכמתו לקבלת מסרים מהנתבעת, אלא אף פנה אליה בבקשה לקבלת מסרים.

בית-המשפט קבע, כי אף אם ניתן היה לקרוא לתוך פסק הבורר סייג מעין זה, שלפיו אין הנתבעים נדרשים לשלם דמי שכירות מקום בו יתרת התמורה לא שולמה בגין מחדל מצד התובעים (סייג שלא צוין במפורש בפסק הבורר), הרי שממילא מדובר בטענה עובדתית שאינה נכונה, וזאת, כאמור, הואיל והסך של 50,000 ש"ח, המהווה חלק מהתמורה שאינו תלוי בהצגת מכתב הכוונות, לא שולם אף הוא במועד. 

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל את טענת התובע, כי הנתבע אחראי לתאונה כמי שפגע ברכבו מאחור. שעה שעולה, כי התובע חסם במפתיע את נתיב נסיעת האופנוע, עליו האחריות לפגיעה. 

בית-המשפט קבע, כי הוכחה נהיגתו הרשלנית וחסרת הזהירות של הנתבע, שלא שמר על מרחק מספיק מרכב התובע, לא שם ליבו לכך שהתובע נעצר ופגע עם חזית רכבו בחלק האחורי של רכב התובע. הוכח שבגין אותה פגיעה, נגרמו לרכב התובע הנזקים, כפי שפורטו בחוות דיעת השמאי והוכחה אחריותו של הנתבע לקרות התאונה ולתוצאותיה.