בית-המשפט קבע, כי בהתאם לתנאי הפוליסה שנערכה בין התובע לנתבעת 1, היה עליו לבצע את התיקונים באמצעות הנתבעת 2. אולם, הנתבעות לא הוכיחו, כי אי-מילוי תנאי זה שולל מן התובע כליל את זכותו לתבוע את הנתבעות בגין נזקיו. הנתבעות אף לא הוכיחו, כי התשלום ששילם התובע לשרברב מטעמו היה מופרז ולא שיקף את ערכה האמיתי של העבודה שנעשתה בביתו. 

בית-המשפט קבע, כי התובע נסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך וכאשר הנתבעת כבר החלה בכניסה לצומת, יש להטיל על התובע אחריות בשיעור של 50% להתרחשות התאונה. לפיכך, יש לחלק את האחריות בין הצדדים לתאונה בחלקים שווים.   

בית-המשפט קבע, כי הצד השלישי משמש כסוכנה של החברה המשיטה וחלה עליו האחריות לפיצוי, כפי שזו נקבעה בפסיקה, בכל המתייחס לאחריות של סוכן מטעמה של החברה אותה הינו משווק. 

בית-המשפט קבע, כי דברי הנתבע, כי התובעת החלה לנסוע לאחור, אינה סבירה: התובעת מתארת מצב שבו רכב הנתבע עומד מאחוריה ומצפצף ללא הרף, וגם הנתבע מתאר, כי צפר ולא היתה לו סבלנות. מדובר בסיטואציה מלחיצה ולא נעימה מבחינתה, ולכן אין כל הגיון, כי דווקא במצב דברים מלחיץ זה תתחיל התובעת לנסוע לאחור. הגיוני יותר, כי התובעת ממתינה לרגע שבו כבר יחלוף הנתבע כדי שהיא תוכל לתמרן לחניה בנחת. גם בחקירה הנגדית לא נסתרו דבריה, כי היא היתה במצב עצירה בעת הפגיעה.

בית-המשפט קבע, כי לא ייתכן שפגיעת מעיכה בפגוש האחורי ברכב התובע לא תותיר עקבות או סימן כלשהו ברכב הנתבעת, ובפרט שהנהג ברכב התובע מדבר על פגיעה בעוצמה חזקה שהעיפה אותו 2 מטר קדימה. 

בית-המשפט קבע, כי הוכח שהעובדים ששמם הועלה על-ידי התובע בתביעתו, כלל אינם עובדי חברת ישראייר אלא עובדים הם בחברה אחרת, היא חברת התעופה ארקיע. דבר המלמד שהתובע ובת זוגו, לא התייצבו כלל לטיסה בדלפק חברת ישראייר שבנתב"ג אלא התייצבו בדלפק חברת ארקיע, אצלה עובדים פקידי הקבלה של חברת ארקיע גיא אורלי ושמרית ואלו ודאי שלא מצאו את שם התובע ובת זוגו ברשימת הנוסעים של ארקיע שהרי לא הזמינו התובע ובת זוגו טיסה בארקיע. מכאן למדים על טעותם של התובע ובת זוגו, שאכן לא התייצבו לטיסה המוזמנת בחברת ישראייר אלא התייצבו בחברת ארקיע שם לא היתה להם כל הזמנת טיסה. 

התובע טען, כי בעת התאונה, הרכב היה בבעלותו אולם הוא מכר אותו. בית-המשפט קבע, כי התובע לא הציג כל ראיה באשר לבעלות ברכב בעת התאונה. 

בית-המשפט, קיבל את הסבר התובעת באשר לשיהוי שבבדיקת הרכב על-ידי השמאי. חוות הדעת הרפואית שצירפה הבהירה, כי התובעת לא היתה כשירה לטפל בנושאים הנדרשים לצורך תיקון הרכב בסמוך לאחר התאונה.

בית-המשפט קבע בין היתר, כי מן הראוי שהנתבעת תיתן את דעתה לעניין הצבע על-ידי הוספת סעיף מפורש בגוף מסמכי ההזמנה וזאת למען הגילוי הנאות. 

בית-המשפט קבע, כי יש בחלוף הזמן ממועד התאונה ועד למועד בדיקת הרכב בידי שמאי, כדי להעלות אפשרות לנזקים נוספים שנגרמו לרכב מאז מועד התאונה הנדונה. הדבר עולה בקנה אחד עם עדות הנתבעת לפיה אחרי התאונה, בדקו הצדדים את כלי הרכב ולא היה כל נזק למי מהרכבים.