בית-המשפט קבע, כי עדות התובעת לפיה רכבה עמד בין שני רכבים בעצירה מוחלטת, לא נסתרה. כך גם עדותה, כי לאחר התאונה הנתבעת התנצלה בפניה. חשוב מכך, עיון בתמונות הנזק ברכב התובעת ובחוות דעת השמאי מלמד, כי מדובר בנזק המתמשך לאורך הצד השמאלי, ממרכז רכב התובעת לכיוון החלק הקדמי. אופי הנזק ומיקומו מתיישב יותר עם גרסת התובעת לתאונה מאשר עם גרסת הנתבעת. 

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל את טענת הנתבע, כי רכב התובע נמכר לו על חשבון חובו של התובע לנתבע, במיוחד לאור העובדה, כי לא היה באמתחתו של הנתבע להציג ולו בדל של ראיה לעניין מכירת הרכב, מלבד עדותו של חברו, שברור שיש לו אינטרס להעיד לטובת הנתבע.  

בית-המשפט קבע, כי אמנם בהסכם השכירות לא נדרשה התובעת לסייד את הדירה במסגרת פינויה ואולם, מצורת ניסוח ההסכם ניתן להבין, כי כוונת הצדדים היתה להחזיר את הדירה בתום תקופת השכירות למצבה טרם כניסת התובעת, למעט בלאי סביר, באופן המאפשר כניסת שוכר אחר לדירה. 

בית-המשפט קבע, כי התובעים שכרו את המושכר כשהמונה בתוכו. המדובר ביחידת משנה למונה העיקרי של חברת החשמל. בהיעדר ראיה חותכת לחבלה במונה בזמן שהותם של התובעים בנכס, התקנת מונה מקביל נועדה לשרת את האינטרס של הנתבעת ועל-כן אין מקום לחייב את התובעים בהוצאה זו. 

בית-המשפט קבע, כי מכירת הרכב והעמדת הנתבעת בפני עובדה מוגמרת תוך שלא ניתנת לנתבעת אפשרות, ולו סבירה, לבדוק את הרכב ולברר בירור מלא אודות החבות משמען הפרות חובותיו של התובע כלפי הנתבעת ותוצאת הדברים הינה, כי הנתבעת אינה חייבת לשלם לתובע דבר בנוסף על הסכום שכבר שילמה בפועל.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת ניצלה את עיסקת המכר משנת 2014 כדי לכסות את הבור הכספי שנוצר אצלה עקב אי-פירעונם של השיקים הגנובים, באמתלה ובאיצטלה של טענת קיזוז שאיננה מבוססת ואיננה כדין.

בית-המשפט קבע, כי אף אם מדובר בעקיפה במקום בו מותר לבצעה, הרי שעל נהג הרכב העוקף לבצעה מבלי לסכן את יתר משתמשי הדרך ולאחר שנקט את כל אמצעי הזהירות הנדרשים. נראה, כי לולא אצה לתובע הדרך, הייתה נמנעת כליל התרחשות התאונה. 

בית-המשפט קבע, כי הפגיעה ברכב התובעת היתה חמורה יותר בהתחשב בכך שרכב הנתבעת הוא רכב גדול וחזק (ג'יפ מרצ'דס). יתכן אף שמסיבה זו לא הרגישה הנתבעת את המכה, למרות הנזק שנגרם בפועל. 

בית-המשפט קבע, כי בשים לב לכך שהתובע הגיש את תביעתו ללא תמיכה ראייתית ולו מינימלית, ולהכרעה הגיע בית-המשפט על סמך המסמכים שצרפה הנתבעת ובשים לב לכך שהתובע עצמו איחר לדיון אחד ולדיון אחר לא התייצב כלל, נקבע, כי על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 600 ש"ח.

בית-המשפט קבע, כי לו חפץ התובע להימנע מהוצאות הגבייה או מקנסות הפיגורים, היה עליו לשלם את חובו, ואין הוא יכול להישמע בטענה, כי אין הלימות בין גובה החוב להוצאות הגבייה.