בית-המשפט קבע, כי כלל בסיסי בדיני הנזיקין הוא שאין מפצים את הניזוק יותר מכפי נזקו. מדובר בחובה להוכיח נזק קונקרטי ולא נזק תיאורטי. התובע  לא הוכיח שנגרם לו נזק קונקרטי מעבר למשיכות שפורטו לעיל, ואשר זוכה בגינן. 

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת ,לכאורה ,זייפה את החתימות על הקבלות בכוונה להתחמק מחוב כלשהוא לתובע. אולם העובדה שהנתבעת בחרה לשקר ולזייף מסמכים במהלך הדיון אינה יכולה להציל את התביעה – שנכשלה מבחינת דיני הראיות. 

בית-המשפט קבע, כי פגיעה מאחור מרכב שלא עצר במקום שישנה חובה לעצור היא התרחשות שכיחה שיש לצפות קיומה, ובהתאמה, מרחק סביר היה צריך להיות מרחק שהיה מונע, על אף פגיעה מאחור ועל אף היערכות טבעית למצב זה (כאשר הרכב הקדמי בשרשרת הרכבים מצוי בעצירה מוחלטת) את האפשרות שהרכב ייהדף עד למיקומו של הרכב שלפניו. 

בית-המשפט קבע, כי ניתן להבחין בתאונת שרשרת כאשר הרכב לפני התובע צמוד למדרכה שמאלית, רכב התובע פגע בצד ימין אחורי של אותו רכב ואילו רכב הנתבע אף הוא פגע ברכב התובע בחלקו הימני אחורי. 

בית-המשפט קבע, כי התובעים לא הצליחו להוכיח את כמות הפריטים שנעלמו להם ואת שווים הכולל ואין מנוס מאשר לקבוע את שווי הכבודה שנעלמה על דרך האומדנה, הסבירות וההיגיון. 

בית-המשפט קבע, כי התובעת (והתובע) עשו עליו רושם מהימן; חוט השני בעדותם, מדם לבם, היה הציפייה להתנהגות ערכית מצדו של הנתבע (יושר, והתנצלות שבוששה להגיע). הנתבע טען, והבת אישרה, כי לאחר האירוע, בשעות הערב, השתתפה הבת בהופעה של תנועת הנוער ביישוב. אולם בכך אין כדי להוכיח שהבת לא סבלה טראומה מהאירוע, ואין מחלוקת על כך שהחל מהיום למחרת נעדרה הבת מבית הספר למשך שלושה ימים וכאמור, היא עוברת טיפול פסיכולוגי מאז האירוע. 

הנתבע נימק את אי-ביצוע העבודה בכך שהיה עמוס בעבודה ובתקופה שלאחר ביצוע ההזמנה הוא העביר את מפעלו למקום אחר. בנסיבות אלה, בית-המשפט הורה על ביטול העסקה שהיתה בין הצדדים.

בית-המשפט קבע, כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, להוכיח, כי הנתבע דחה את השוכר החלופי, בשל מניעים פסולים. לא די בהיותו של השוכר החלופי בן מיעוטים, כדי לקבוע, כי הנתבע פעל בזדון בחוסר תום-לב כשסירב להתקשר עם השוכר החלופי בהסכם שכירות. לא הובאו ראיות חותכות חד-משמעיות לביסוס הטענה כנגד הנתבע.

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן לומר שאחד הצדדים אחראי לתאונה יותר מחברו, ולכן בית-המשפט דחה את התביעות בשני התיקים.

בית-המשפט קבע, כי נוכח חלוף רכב התובע למעשה בכל אורכו על פני חזית רכב הנתבעת, ונוכח שדה הראיה הבעייתי של הנתבעת 1, יש בעיקר לבחון את השאלה מי משתי הנהגות יכולה ואמורה היתה למנוע את התאונה. בהסתכלות זו, יד התובע על העליונה, שכן תנועת הנתבעת 1 אל תוך הכביש היתה, בכל מקרה, לאחר שרכב התובע כבר היה מולה, ועליה היה להימנע מהתנועה המיותרת קדימה.