הנתבע נימק את אי-ביצוע העבודה בכך שהיה עמוס בעבודה ובתקופה שלאחר ביצוע ההזמנה הוא העביר את מפעלו למקום אחר. בנסיבות אלה, בית-המשפט הורה על ביטול העסקה שהיתה בין הצדדים.

בית-המשפט קבע, כי התובעת (והתובע) עשו עליו רושם מהימן; חוט השני בעדותם, מדם לבם, היה הציפייה להתנהגות ערכית מצדו של הנתבע (יושר, והתנצלות שבוששה להגיע). הנתבע טען, והבת אישרה, כי לאחר האירוע, בשעות הערב, השתתפה הבת בהופעה של תנועת הנוער ביישוב. אולם בכך אין כדי להוכיח שהבת לא סבלה טראומה מהאירוע, ואין מחלוקת על כך שהחל מהיום למחרת נעדרה הבת מבית הספר למשך שלושה ימים וכאמור, היא עוברת טיפול פסיכולוגי מאז האירוע. 

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן לומר שאחד הצדדים אחראי לתאונה יותר מחברו, ולכן בית-המשפט דחה את התביעות בשני התיקים.

בית-המשפט קבע, כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, להוכיח, כי הנתבע דחה את השוכר החלופי, בשל מניעים פסולים. לא די בהיותו של השוכר החלופי בן מיעוטים, כדי לקבוע, כי הנתבע פעל בזדון בחוסר תום-לב כשסירב להתקשר עם השוכר החלופי בהסכם שכירות. לא הובאו ראיות חותכות חד-משמעיות לביסוס הטענה כנגד הנתבע.

בית-המשפט קבע, כי עדות התובעת לפיה רכבה עמד בין שני רכבים בעצירה מוחלטת, לא נסתרה. כך גם עדותה, כי לאחר התאונה הנתבעת התנצלה בפניה. חשוב מכך, עיון בתמונות הנזק ברכב התובעת ובחוות דעת השמאי מלמד, כי מדובר בנזק המתמשך לאורך הצד השמאלי, ממרכז רכב התובעת לכיוון החלק הקדמי. אופי הנזק ומיקומו מתיישב יותר עם גרסת התובעת לתאונה מאשר עם גרסת הנתבעת. 

בית-המשפט קבע, כי נוכח חלוף רכב התובע למעשה בכל אורכו על פני חזית רכב הנתבעת, ונוכח שדה הראיה הבעייתי של הנתבעת 1, יש בעיקר לבחון את השאלה מי משתי הנהגות יכולה ואמורה היתה למנוע את התאונה. בהסתכלות זו, יד התובע על העליונה, שכן תנועת הנתבעת 1 אל תוך הכביש היתה, בכל מקרה, לאחר שרכב התובע כבר היה מולה, ועליה היה להימנע מהתנועה המיותרת קדימה.

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל את טענת הנתבע, כי רכב התובע נמכר לו על חשבון חובו של התובע לנתבע, במיוחד לאור העובדה, כי לא היה באמתחתו של הנתבע להציג ולו בדל של ראיה לעניין מכירת הרכב, מלבד עדותו של חברו, שברור שיש לו אינטרס להעיד לטובת הנתבע.  

בית-המשפט קבע, כי אמנם בהסכם השכירות לא נדרשה התובעת לסייד את הדירה במסגרת פינויה ואולם, מצורת ניסוח ההסכם ניתן להבין, כי כוונת הצדדים היתה להחזיר את הדירה בתום תקופת השכירות למצבה טרם כניסת התובעת, למעט בלאי סביר, באופן המאפשר כניסת שוכר אחר לדירה. 

בית-המשפט קבע, כי התובעים שכרו את המושכר כשהמונה בתוכו. המדובר ביחידת משנה למונה העיקרי של חברת החשמל. בהיעדר ראיה חותכת לחבלה במונה בזמן שהותם של התובעים בנכס, התקנת מונה מקביל נועדה לשרת את האינטרס של הנתבעת ועל-כן אין מקום לחייב את התובעים בהוצאה זו. 

בית-המשפט קבע, כי הפגיעה ברכב התובעת היתה חמורה יותר בהתחשב בכך שרכב הנתבעת הוא רכב גדול וחזק (ג'יפ מרצ'דס). יתכן אף שמסיבה זו לא הרגישה הנתבעת את המכה, למרות הנזק שנגרם בפועל.