חלוף הזמן שבין בדיקת רכב התובעת והמשך נסיעת התובעת ברכב לאחר התאונה בטרם בדיקת הרכב על ידי השמאי -  אינם מאפשרים להסתמך על חוות דעת השמאי לקביעת היקף נזקי התובעת בתאונה

מבחן התוצאה מלמד כי התובע לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים להבטחת נסיעתו. אף שסימני השפשוף ברכב התובע יש בהם לתמוך במסקנה כי התובע לא נסע לאט, בהעדר תשתית ראייתית כי התובע נסע במהירות העולה על המותר, אין לזקוף זאת לחובת התובע

התובע לא פרש תשתית ראייתית להוכחת עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה משיגור ארבע הודעות פרסומת המזמינות אותו לרכוש כרטיסים להצגת תיאטרון

לגופה של התביעה, לא הוגשה אף ראיה לתמיכה בגרסה של התובעת, וזו הייתה מילתה של התובעת אל מול מילתו של הנתבע. בנסיבות אלה וללא ראיה מסייעת , המסקנה הייתה כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה.

ביהמ"ש קבע כי התביעה שכנגד היא כללית, חסרת יסוד והסכומים הנקובים בה נכתבו כיד דמיונו הטובה של המנסח. ניכר בה כי הוגשה כצעד טקטי בלבד ולכן היא נדחתה.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב סוגיית השבת המזגן אל הסוחר, אשר בינתיים הפסיק את פעילותו העסקית, ועקב כך אין למי מהצדדים מידע באשר לגורל המזגן.

לאחר בדיקת הרכב במכון הבדיקה של הנתבעת, פנה התובע בהמלצת הנתבעת אל המוסך, על-מנת לקבל הצעת מחיר לתיקון הליקויים שאובחנו בבדיקה. במוסך נאמר לו כי המנוע אינו תקין ואינו בר תיקון ולמרות זאת החליט התובע לרכוש את הרכב במצבו, על-כן אין לו להלין אלא על עצמו.

התובע היה צריך להיות ער לעובדה, כי בעוד שהוא עצמו אינו מבין במכונאות ומולו מעיד הנתבע, שהוא בעל מוסך וטוען בכתב ההגנה, שהוא בעל הסמכה להיות מנהל מקצועי במפעל העוסק במכונאות ובעל נסיון של שנים במכונאות, הרי שרק סביר הוא שבמקרה כזה, ייעזר התובע - להוכחת טענותיו - באיש מקצוע מתאים ולהגיש חוות-דעת מטעמו או להזמין לבית-המשפט אדם מקצועי על-מנת שיעיד על הקשר הישיר בין התקלות שאירעו במהלך נסיעותיו של התובע ובין טיב עבודתו של הנתבע.

קטעי עיתונות לא יכולים להוות ראיה שיכולה להוכיח את מצבו הספציפי של רכב התובע, שכן כבר נקבע לא פעם, שכתבות עיתונאיות מהוות עדות שמיעה וקטע עיתונות, כשלעצמו, אינו יכול להוות ראייה שניתן ללמוד ממנה על אמיתות תוכנה ובוודאי אינה יכולה להוות ראיה או חיזוק לטענותיו של התובע לגבי הרכב ספציפי שנמצא בבעלותו מאז שנת 2010.

גרסת התובעת לא נסתרה, והיא אף נתמכת בראיות מהן עולה כי התובעת רכשה מהנתבעת 1 מוצרים בסכום של 1,659 ₪, וכי בחלוף פחות משבועיים מיום קבלת המוצרים, הודיעה לנתבעת 1 על ביטול העסקה והשיבה לידי הנתבעת 1 את המוצרים. מכאן שלתובעת עמדה הזכות לקבלת התמורה ששילמה בסכום של 1,659 ₪.