המערערות ביקשו מן העירייה היתר לבניית מרתפים במגרשים וקיבלו את ההיתר. כתנאי לקבלת ההיתר שילמו המערערות אגרות בנייה, מד מים ותשלום עבור חיבור למפעל מים. ביקשו המערערות היתר לבנייה בשטח העיקרי, וכתנאי לקבלתו חויבו בתשלום אגרות והיטלי פיתוח בנוסף לתשלומי אגרות בנייה, מד מים וחיבור למפעל מים. בהמשך ביקשו המערערות היתר בנייה נוסף, אשר כתנאי לקבלתו שוב חויבו בתשלום היטלי פיתוח. היטלי הפיתוח שדרשה העירייה בשתי הפעמים חושבו על יסוד חוקי העזר העירוניים.

עצם העובדה כי עומד ותלוי לפני בית משפט זה ערעור בסוגיה דומה אינו מצדיק כשלעצמו היעתרות למתן רשות ערעור, שכן הערעור התלוי ועומד הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה ראשונה ואילו במקרה דנן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בשבתו כערכאת ערעור וכאשר הבקשה לפני בית משפט זה היא ב"גלגול שלישי". בהינתן המצג עליו הצביעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי במקרה דנן איני סבור כי דחיית הבקשה תגרום למבקשים עיוות דין.

הגם שהמערערת מסכימה לצירופן של המבקשות, והמשיבים 4-1 הותירו את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט, הרי שלא מצאתי לנכון להתיר את הצירוף (ולמעשה, להתיר למבקשות להגיש ערעור נפרד בגדרי ההליך שבכותרת). אשר על כן, הבקשה נדחית, סבורני כי מן הראוי שההתדיינות בערעור זה תיעשה בין הצדדים להליך בבית המשפט קמא, וכי כל מחלוקת פרטנית הנוגעת לנסיבותיו של נכס מסוים או להתנהגותם של חסרי-בית מסוימים, תתברר במסגרת מתאימה אחרת. 

בית המשפט סבר כי טענות לעניין חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור אלא במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה.

העונש שהושת על המשיבים, ובפרט לאחר שבית המשפט המחוזי הקל עימם, איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת והראויה במקרים דומים. על פני הדברים, ונוכח היקפו הנרחב של השימוש החורג, אף לא מדובר בעונש שהוא על הצד הגבוה.  לפיכך, בית המשפט לא  נדרש להכריע בטענותיהם ההדדיות של הצדדים לעניין קביעת המועד הקונקרטי שבו הופסק השימוש החורג, בנסיבות המקרה.  

לא מצאתי כי יש במסמכים אלו כדי להצדיק את שינוי החלטתי, שכן גם במסמכים שצורפו כעת אין כדי לענות על הדרישה להוכיח כי אין באפשרותו של המערער לגייס את סכום הערבון בעזרת סביבתו הקרובה, וכפי שציינתי בהחלטתי סיכויי ההליך אינם מצדיקים גם הם להיעתר לבקשה. עוד יוזכר כי בנסיבות העניין העמדתי את האגרה ואת הערבון על שיעורים מתונים ביותר.  

המערערים, שהניחו את הנושא הצרכני החשוב בפני בית המשפט, לא השכילו לחצות את הרף שנקבע בחוק תובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, לעניין אישור התובענה הייצוגית שהגישו. 

הערעור נדחה. העירייה העלתה טענות סף המקובלת עלינו, לפיה המחלוקת בתיק זה היא בעניין סיווג. המסלול הנכון שהיה על המערערת ללכת בו הוא הגשת השגה מדי שנה בשנה משנת 2004, ובמידת הצורך ערר וערעור מינהלי. תשומת לב המערערת הופנתה לדרך זו לכל המאוחר בשנת 2009, במכתב נציבות תלונות הציבור. המערערת הייתה מיוצגת בשנים הרלבנטיות. שוכנענו שלא נגרם עיוות דין, ולכן לא ראינו מקום לתת למערערת רשות להעלות טענות בדבר סיווג במסגרת עתירה מינהלית.  

בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה לדחיית הדיון משום שמדובר בדו"ח שהוגש שנה קודם לכן, ומשום שלא מצא במסמכים הרפואיים עילה לדחיית הדיון, ולכן דן את המערער שלא בפניו. הבקשה נדחית.

בית-המשפט לא ראה מקום להיעתר לערעור כשלעצמו. קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא שעליהן ביסס הכרעתו עומדות במקומן, ועל-כן לא הגיעו טרוניות המערער לכלל גיבושה של תובענה ייצוגית על תנאיה המוקפדים.