הנתבע הצהיר, כי האופנוע נפל על צידו הימני, אך התובע נפגע בידו השמאלית. הנתבע לא צירף כל הודעה שמסר למבטחתו לאחר התרחשות התאונה, ככל שמסר, לא צירף תמונות של רכבו לאחר התאונה ואף לא את פרטי העד, שלטענתו, נוכח במקום התאונה ואישש את גרסתו. בנסיבות האמורות, בית-המשפט קיבל את גרסת התובע באשר לאופן התרחשות התאונה, ומכאן אחריות הנתבע לפיצויו בגין הנזקים שנגרמו לקטנוע עקב התאונה. 

בית-המשפט קבע, כי התובעת זכאית לביטול עיסקת המכר, כאשר המכשיר שרכשה לא היו בו, מלכתחילה, האיכות והתכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי.

בית-המשפט קבע, כי מבחינה של הצעת המחיר וההסכם שנכרת בין הצדדים, ניתן ללמוד, כי מדובר בהסכם לייצור ורכישת מזבלת חדשה המותאמת לצרכיו של התובע. טענת הנתבע, כי מדובר ברכישת מזבלת המורכבת על שלדה משומשת ומשופצת אינה משתקפת מהמסמכים, ודינה להידחות. 

בית-המשפט קבע, כי שילוב ההודיה בדבר נפילת האופנוע עם העדויות של התובע וכן, העדים מטעמו ולפיה האופנוע נפל כפועל יוצא מפגיעת רכבו של התובע ועם האירוע הכולל אשר הוכח לבית-המשפט במסגרתו מנסה אמנם הנתבע להימלט מהמקום, יש בו בכדי להוביל למסקנה ובהתאם לה אמנם פגע רכבו של הנתבע באופנועו של התובע וכפועל יוצא מכך נגרם לו נזק. 

במהלך הדיון נתבקש נציג הבנק לברר מה מנע את העברת הכספים בהתאם למבוקש בייפוי הכוח, והוא הודיע, כי המכשול היחידי היה אי-התאמת חתימת התובע על גבי ייפוי הכוח, לדוגמת החתימה בבנק. בנסיבות אלו, ומשהוסר מכשול זה, יש להיעתר לבקשת התובע. 

בית-המשפט הטיל על הנתבע אשם תורם בשיעור של 20% וקבע, כי היה על הנתבע לצפות, כי כלי רכב החונים לצד המדרכה מימין לכיוון נסיעתו, ינסו להשתלב לנסיעה בכיוון נסיעתו ולנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת סיכון הנובע מכך. העובדה, כי רכב התובע, על-פי גרסת עוצמת הפגיעה ברכב התובע מלמדת, כי הנתבע נסע במהירות גבוהה שלא התאימה לתנאי השטח ולא אפשרה לו לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת התאונה והיקפה.

בית-המשפט קבע, כי מעדותו של הנתבע 3 עלה, כי לא ראה את התובעת לפני התאונה, וכי היה מודע היטב לכך שנתיב הנסיעה מימין לנתיב הנסיעה של המשאית, הוא נתיב השתלבות. למרות כל אלה הנתבע 3 נסע בנתיב האמצעי של הכביש, ולא בנתיב הימני ובכך יצר את הסיכון ותרם להתרחשות התאונה ונזקיה.

בית-המשפט קבע, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי הנזק בחלקו האחורי שמאלי של הרכב נגרם כתוצאה מהתאונה.

בית-המשפט קבע, כי משלא נמצא טעם להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת, הרי שהמסקנה היא, כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו, ועל כן דין התביעה להידחות. 

בית-המשפט קבע, כי הטחת קללות הדדית במהלך ויכוח, אף כי אינה התנהגות ראויה, אינה מקימה בהכרח עילת תביעה. אין מדובר בפרסום לשון הרע, שהרי אין טענה, כי הדברים היו מכוונים לאדם אחר זולת זה שבו הוטחו הקללות, והעובדה, כי שני הצדדים חשו עלבון בשל הקללות שהוטחו בהן אינה מקימה עילת תביעה, אלא בנסיבות חריגות.