נקבע  כי אכן הנתבעת התרשלה בכך שהציבה רק תמרור אין כניסה אחד, כעולה מהתצלומים שבאו בפני ביהמ"ש.

על יסוד הנסיבות שהוכחו, נקבע כי שני הצדדים אחראים לקרות התאונה, ויש לחלק את האחריות ביניהם בחלקים שווים

הנתבעת לא השיבה לתובעת בפועל את כספה והטעתה את התובעת ופעלה בתרמית ביחס לכספים אלה שנותרו בחשבונה, והיתלה בתובעת לחשוב כי כספים אלה הוחזרו לה

התובע טען להפסד שעות עבודה רבות, ובחר לתמחר אותן לפי 100 ש"ח לשעה - מחיר שיעור של לימוד נהיגה. אולם, התובע לא הציג תיעוד שממנו ניתן להסיק שאכן פחתה הכנסתו בתקופות התיקון ברכב, או את גובה הכנסתו ושיעור הרווח שלו מעבודתו. למעט טענה בעלמא כי הפסיד תלמידים חדשים, לא הובא בפני בית-המשפט נתון אובייקטיבי עליו ניתן לבסס פסיקת פיצוי כלשהו.

בית-המשפט קבע שצדק הנתבע בטענתו המקצועית והאחראית לפיה משנבדק מצבר במכון בדיקה מטעם משרד התחבורה - הרי שאם לא מופיע על המצבר תאריך או שלא רואים התאריך בצורה ברורה חובת בודק הרכב לציין זאת בטופס הבדיקה - וכך עשה הנתבע כנדרש על-פי חובתו.

חוג הנמענים של הפרסום היה מוגבל שכן היה מדובר בפקס שנשלח לעו"ד קהן בלבד ולכל היותר הגיע לעובדי משרדו. עובדה זו מלמדת על פגיעה מזערית בתובע ועל העדרה של כוונה ממשית לפגוע, מה שתומך במסקנה כי מדובר בפרסום שנעשה בתום לב.      

הנתבעת לא השיבה לטענות התובע שלפיהן עם ההצטרפות לשירות – דבר המהווה עסקת מכר מרחוק כהגדרתה בחוק הגנת הצרכן – היה על הנתבעת לספק לו את הפרטים הקבועים בסעיף 14ג(א) לחוק הגנת הצרכן וכן מסמך הכולל את הפרטים הקבועים בסעיף 14ג(ב) לחוק הגנת הצרכן – פרטים ומסמך שלדברי התובע לא סופקו לו מעולם. 

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת הביאה עדים רלבנטיים שהעידו על כך שציוד אישי לא היה אמור להיוותר במחסן אלא במקומות מאובטחים יותר ושציוד יקר ערך היה נשמר במשרד הנתבעת אשר ניתן לנעילה. עדויות אלו לא נסתרו. 

בית-המשפט קבע, כי טענות הנתבע בדבר הנסיבות אשר הובילו להתרת הכלבה מן הרצועה לא הוכחו ואין בהן כדי לפטור את הנתבע מאחריותו. מעדותו של התובע נראה, כי הנתבע שחרר את הכלבה למספר דקות, כאשר בזמן ששחרר את הכלבה הפנה לה את הגב והוסיף לשוחח עם שכנו ובכך למעשה התיר לה להסתובב באופן חופשי ללא רצועה וללא קשר עם הגורם הנטען להתרת הרצועה.

בית-המשפט קבע, כי עיון בתמונות הנזק הצבעוניות שהוגשו ואשר מדגימות היטב את מוקדי הנזק ברכבים המעורבים תומך בטענה, כי התובע הוא שסטה לכיוון נתיב הנסיעה של הנתבע 1 שאם לא כן היה צריך להיפגע חלקה הקדמי של הטויוטה. ולא כך היא.