בית-המשפט קבע, כי הנתבע 2 הוא שגרם לתאונה ולכן הנתבעים אחראים לתאונה ולתוצאותיה. בעוברו מנתיב לנתיב היה על הנתבע 2 לשים לבו לדרך וכי סטייתו לנתיב אחר אינה מהווה סכנה לעצמו או למשתמשים האחרים בדרך. 

בית-המשפט קבע, כי הנתבעים לא היו קוהרנטיים בעדויותיהם לכתב ההגנה אשר הוגש מטעמם. כך, במסגרת כתב ההגנה נטען, כי רכב הנתבעים היה בנסיעה והתובע לא ציית לתמרור עצור. 

בית-המשפט קבע, העדיף את גירסת התובע לעניין היקף העבודה שסוכמה באופן שהיה על הנתבעת להתקין אצל התובע רשת באחד מחלונות ביתו. ככל שהרשת לא היתה חלק מההסכם בין הצדדים, הרי שלא היה מקום שמי מהנתבעת יתחייב בפני התובע להגיע להשלים את העבודה. 

בית-המשפט קבע, כי גרסתו של התובע בבית-המשפט ובכתב התביעה היא גרסה פוזיטיבית וברורה, המתארת את אשר ארע. 

בית-המשפט קבע, כי עבודת הנתבע בוצעה ברשלנות ועליו לשאת בנזקי התובע.

בית-המשפט קבע, כי נטל השכנוע אמנם מוטל על התובעת עד תום ההליך. אולם, עם שמיעת עדותה של התובעת, המתיישבת עם התמונות שהציגה ועם השכל הישר, עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעת, להוכיח את טענת ההגנה שלה, לפיה המכולה לא הוזזה ממקומה בשעות בהן חנה במקום רכב התובעת. הנתבעת לא הרימה את נטל הבאת הראיות שעבר אליה, וכך בסופו של ההליך, נמצא, כי התובעת הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה. 

בית-המשפט קבע, כי במצב הדברים בו כפות המאזניים מעוינות ורמת הוודאות של שתי הגרסאות הסותרות שקולות, הרי שהמסקנה היא, כי התובעים לא עמדו בנטל המונח לפתחיהם. 

בית-המשפט קבע, כי מהצילומים שצורפו לכתב התביעה ניתן להבחין בנזק ביחידה אחת של הריהוט אך לא ניתן לדעת אם דובר בפגם או נזק שנגרם לריהוט עקב שימוש חריג. 

בית-המשפט קבע, כי התובע לא טרח להציג חוות דעת של שמאי להוכחת שווי המכונות. כל שעשה להוכחת טענתו, כי שווין היה  25,000 ש"ח הוא להעיד את מר שלומי הורוביץ, שהינו בעל עסק בתחום המיכון המשרדי, שהעיד, כי הכיר את המכונות משום שטיפל בהן. 

בית-המשפט קבע, כי התובע לא לקח חלק פעיל בבחירת השמאי, וכי הסתמך על מאן דהוא לצורך בחירתו, ואולם, אין בכך כדי להקים לו זכות מוצדקת לבוא בדרישות נוספות אל מבטחת המזיק ואל המזיק, וממילא יש לקבוע, כי לא פעל להקטנת נזקיו על אף הנסיבות.