לאחר שבית-המשפט עיין ברשימת הנזקים שהותירה הנתבעת בדירה ובהתחשב בכך שהתיקונים בוצעו ע"י התובע בעזרת שניים מעובדיו, שעבדו במשך כשבוע וחצי ואשר להם שילם 300 ₪ ליום (לכל אחד), העריך בית-המשפט את עלות תיקון הנזקים בסכום של 8,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

במקרה הנוכחי, נוכח הקביעה, כי לתובעים היתה ציפייה לגיטימית שההמחאות לא יפרעו ולמיצער שהבנק ישקול את הדברים בכובד ראש, ומשנקבע, כי במקרה זה לא הופעל שיקול הדעת הנדרש, בית-המשפט מצא לנכון לחייב את הבנק לפצות את התובעים. 

הנתבעת התכחשה בהגנתה לחובה הנטען, התכחשה לכך שנהגה להחנות רכבה בחניון, וטענה, ש"אולי" החנתה את רכב המעסיק שלה, אשר הוא שהתחייב לשלם את דמי החניה. 

הנתבעת טענה כי היא סיפקה את רוב פרטי החדר בהתאם להזמנה, ואומנם פרטים נוספים מההזמנה סופקו במועד מאוחר יותר, אך לא נגרם כל נזק לתובע ובני משפחתו, ובכל מקרה התובע חתם במעמד המסירה של החדר על תעודת משלוח, מקום שהיה יכול לבחור לא לקבל את החדר בכללותו.

בית-המשפט קבע, כי אכן התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, כמו גם פיצוי בגין החזרה יום קודם, לעומת המועד בהזמנה המקורית. 

בית-המשפט קבע, כי התצלומים מדברים בעד עצמם. לרכב התובע נגרם נזק לא מבוטל באזור הטמבון האחורי. נזק משמעותי נגרם גם בחלק הקדמי של רכב הנתבעים כעולה מחוות דעת השמאי. 

הנתבעת הכירה באחריותה לנזק ואף פיצתה את התובע פיצוי חלקי של 650 ש"ח. המחלוקת היחידה היא בנוגע לעלות החולצות ושיעור נזק.

בית-המשפט קבע, כי התנהגות הנתבעת כלפי התובע עולה כדי רשלנות המקימה זכות לפיצוי בגין ביטול זמנו ובגין היחס כלפיו. 

בית-המשפט קבע, כי התובעת יכׂלה להפעיל את חברת-הביטוח שלה, ולתבוע בתביעה זו רק את נזקיה בגין כך, ואין כל ספק, כי הם נמוכים מן הסך שנתבע. בכך היא היתה מקיימת את חובתה שבדין להקטין את הנזק וממילא לא הייתה ניזוקה בכיסה עם קבלתה של התביעה. 

בית-המשפט קבע, כי טענת התובע שהנתבע הוא שהיה הנהג נתמכת ברישומי המשטרה. הנתבע טען שהשוטר "טעה" ברישום זהות הנהג, אך הטענה אינה סבירה. הנתבע הוא אשר שוחח עם השוטר והשוטר רשם את מה שאמר לו הנתבע.